חינה בעדות השונות: תימנית מול מרוקאית

יש שאומרים "חינה" ויש שאומרים "חנה", יש שחוגגים חינה מרוקאית ויש שחוגגים חינה תימנית, אך הבסיס זהה – מדובר בטקס מעבר (הזוג עובר מסטטוס יחידני לסטטוס של חיי זוגיות) שאליו מוזמן רק המעגל המשפחתי הקרוב והחברים הטובים ביותר. השיא של הטקס מתמקד במריחת החינה – חומר אדמדם שמופק מעלי כופר, וזאת בכדי להבטיח מזל טוב ושפע בחיי הנישואין. כמו כן, לאורך כל החגיגה משמחים את האורחים עם מוזיקה אותנטית, מאכלים כיד המלך ותפאורה מושקעת. 

בין פעם להיום

לא רק שיש הבדל בין החינה המרוקאית לזו התימנית, אלא גם בקטגוריה של החינה התימנית ניתן למצוא מגוון הבדלים, וזאת כי אם ניצמד למסורת, נמצא מגוון שינויים בהתאם למיקום הגיאוגרפי (שינויים שנוגעים לתלבושת, לעיצוב, לתכשיטים וכדומה), אם כי מראש נציין שכיום לא חוגגים אחד לאחד את החינה כפי שנהגו בגולה, אלא גם החינה המרוקאית וגם החינה התימנית שומרות אמונים למסורת, אך יחד עם זאת מציגים חגיגה מעט שונה ממה שהיה נהוג בעבר

החינה התימנית

אם נחזור למקורות, נמצא שאת החינה התימנית נהגו לחגוג במשך שבוע שלם ואף הנשים חגגו בנפרד מהגברים, כאשר הורי הכלה נהגו לשלם את כל ההוצאות. לאחר חגיגה בת שבוע ימים נהגו לשחוט כבש ולשמח את הכלה, ואילו הטקס של החתן נערך כיום לפני החתונה והוא נקרא "ליל החינא".

מריחת החינה

כיום הרבה מוטיבים נשמרו, אך כבר לא נוהגים להפריד בין גברים לנשים, הזוג אינו חוגג בנפרד ואותו שבוע ימים הפך להיות ערב חגיגי אחד שמתחיל עם כניסת הזוג המאושר לאולם, לצד שירה תימנית וריקודים מסורתיים. בתום הכניסה השמשית מברכת את הזוג ומורחת את ידיהם בעיסת החינה, ולעומת ימים עברו, כיום כבר לא נוהגים לעטר את ידי החתן והכלה, אלא מורחים את החינה בצורה סמלית ומעגלית.

מנהגים מסורתיים תימניים

על צוואר הכלה והחתן תולים צמח "שדאב" ושיני שום שביחד מונעים עין הרע. על הכלה נתלים תכשיטים כבדים שמסמלים הן את עול הנישואין והן את היופי של הדרך החדשה. מבחינת לבוש, הכלה לובשת שלוש מערכות בגדים שנחשבות מאוד מיוחדות ומרשימות – מלוות בשלל תכשיטים (צמידים מרובים לפרקי הידיים ושרשראות לצוואר), ואילו החתן לובש שמלה וחובש כובע תליון, כאשר לאחר הריקודים גם הוא מחליף למערכת בגדים נוספת. הצבעים השולטים הינם אדום, כחול וירוק – צבעים שמזוהים כנגד עין הרע. לעומת זאת, בחינה המרוקאית הכלה לובשת "קשוואה כבירה" ואילו החתן לובש "ג'לביה", ופה הצבעים השולטים הם אדום וזהב.

 

החינה המרוקאית

את החינה המרוקאית מתחילים לאחר שהכלה חוזרת מהמקווה. בעדה המרוקאית האוכל מהווה עניין גדול ובדומה לחינה התימנית, גם פה תמצאו מאכלים מסורתיים מבוססי בצק מטוגן ושלל מתוקים. את קערת החינה מקשטים בכול טוב – עם סוכריות, פרחים, מטבעות זהב וכדומה. בטקס מריחת החינה נהוג שהורי החתן מורחים את ידי הכלה וההיפך – הורי הכלה מורחים את ידי החתן, ולאחר מכן עוטפים את הידיים של בני הזוג בסרטי משי. מבחינת תפאורה נהוג להשקיע רבות באלמנטים משלימים וכמובן שגם באוהל, ואם האירוע יותר קטן, מביאים טאלמון (אותו עיקרון אך יותר קטן וללא דלתות) ושוק מרוקאי ססגוני עם כל המטעמים המתוקים.

שונה לצד דומה

לבסוף נציין שסך הכול מדובר בחגיגה זהה, כאשר ההבדל העיקרי טמון בכול מה שנוגע למנהגי המסורת: למאכלים, למוזיקה ולתלבושות – לפריטים שמשפיעים על סך האווירה. בכול מקרה ניתן להבטיח דבר אחד: טקס החינה מחבר למסורת, מחבר בין המשפחות של שני הצדדים ומאוד משמח את כל המוזמנים.